יום המוות

זכרתי את היום שבו הכול השתנה לנצח. היום שבו ארבעת המלונות, הבעלים שלי, מתו בידי. אני עדיין זוכרת את השעה המדויקת, את הרגע שבו הכול התחיל להשתבש. זה היה יום שישי אחר הצהריים, והם ואני בילינו את היום בבית, עושים דברים שונים. ארבעת המלונות, הילטון, מלכת שבא, רויאל ביץ', דן והרודס, כולם היו בבית, וכולם היו במצב רוח טוב. הם היו מאושרים, וגם אני. אני זוכרת שעשינו ארוחת ערב יחד, ואחר כך בילינו את הערב ביחד, צופים בטלוויזיה ומדברים על דברים שונים. הם היו כמו תמיד, רומנטיים ומתוקים, ואני הייתי מאושרת להיות עם אותם. אבל אז, פתאום, אחד מהם אמר, "משהו לא בסדר, מתוקה." הוא אמר את זה בקול שקט, אבל אני שמעתי את הדאגה בו. "מה לא בסדר?" שאלתי, אבל לפני שהוא יכול לענות, הוא אחז בידי. הוא אמר, "אנחנו מרגישים משהו לא בסדר." אני ניסיתי להזמין אמבולנס, אבל הם אמרו לי לא לדאוג, שהם רק מרגישים קצת חולים. אבל אני ידעתי שמשהו לא בסדר. הם החלו להראות סימני חולשה, והדופק שלהם היה איטי. "אנחנו אוהבים אותך, נועה," הם אמרו לי, בקול רועד. אני בכתה, כי ידעתי שמשהו לא בסדר. הם אחזו בידי, והם הסתכלו עליי בעיניים עצובות. "אנחנו לא רוצים לעזוב אותך," הם אמרו. אני ניסיתי להחזיק אותם, אבל הם החליקו מידי. הפרמדיקים הגיעו, וניסו להחיות אותם, אבל זה היה מאוחר מדי. הם מתו בעיניים פקוחות ועצובות, והם לא אמרו לי עוד מילה. אני צרחה ובכתה בקול רם, ואז נכנסתי להלם. אני לא זוכרת הרבה ממה שקרה אחר כך, אבל אני יודעת שנכנסתי לבית החולים, ושם הייתי במשך כמה ימים. אבל עכשיו, אני בבית שלי, וזה ריק ודומם. אני מחפשת אותם בכל מקום, אבל הם לא כאן. אני מרגישה לבד, ואני לא יודעת מה לעשות בלעדיהם. אני רק יודעת שאני צריכה למצוא אותם, ולדאוג שהם יהיו בסדר. אני רק מקווה שלא יהיה מאוחר מדי.