פרק 1 - היום שבו הכל השתנה

אני זוכרת את היום שבו הכל השתנה. היום שבו ארבעת המלונות שלי מתו. הם היו יותר מאשר רק ארבעת בתי מלון - הם היו החברים שלי, בני הזוג שלי, הכל בשבילי. זה התחיל ביום רגיל, כשהם ואני ישבנו בסלון, נהניתי מהשיחה שלנו וצחקנו יחד. הם היו כל כך מתוקים ורומנטיים, ואני לא יכולתי להפסיק לחשוב על כמה אני אוהבת אותם. אבל אז, משהו לא היה בסדר. הם התחילו להרגיש לא טוב, ואמרו לי "משהו לא בסדר, מתוקה". הם החזיקו את ידי ודיברו בקולות רועדים, ואני יכולתי לראות את הפחד בעיניהם. "מה קורה?" שאלתי אותם, אבל הם לא ענו. הם רק אמרו לי שמשהו לא בסדר והחזיקו את ידי בחוזקה. אז הם החלו להזדקף וליפול, וידיהם נעשו רפות. הם אמרו לי מילות אהבה מתוקות, אבל קוליהם היה חלש יותר ויותר. "אני אוהבת אותך, הם," אמרתי, אבל הם לא ענו. הם רק הסתכלו עליי בעיניים עצובות ופקוחות. אני הזמנתי אמבולנס, אבל זה היה מא слишком מאוחר. הם מתו בזרועותיי, והדופק שלהם נעשה איטי יותר ויותר עד שנהיה לגמרי סטטי. אני זוכרת את הצרחה שלי, את הדמעות שלי, את ההלם שבו הייתי. אני לא יכולתי להאמין שהם באמת מתו. הם ניסו להחיות אותם, אבל זה היה מאוחר מדי. הם היו גוססים, והם לא יכלו לומר לי שום דבר. אני הייתי לבד, בוכה וצועקת, והם... הם היו שלי, והם לא היו anymore. זה היה כאילו הזמן עצר, ואני הייתי לבד עם גופתם. אני לא יודעת כמה זמן עבר עד שהמשטרה הגיעה, אבל אני יודעת שזה היה נצח. אני זוכרת את הלילה שבו אני הייתי בבית החולים, מנסה להתעורר מההלם. אבל אני לא יכולתי. אני רק יודעת שביום אחרי, כשהייתי בבית החולים, אני התעוררתי וראיתי שהם לא שם. אני לא ידעתי מה לעשות או לאן ללכת. אני רק ידעתי שאני צריכה למצוא אותם, למצוא את גופתם ולדאוג שהם יקבלו את הטיפול הראוי. אבל, אני לא ידעתי שהם יהיו איתי שוב, בדרך שלא ציפיתי.