יום המוות

אני זוכרת את היום הזה כאילו הוא היה אתמול. היום שבו הכול השתנה לנצח. היום שבו ארבעת המלונות, הבעלים שלי, מתו במוות פתאומי ובלתי צפוי. אני זוכרת כל פרט, כל רגע, כל מילה. זה היה יום שישי אחר הצהריים, והם ואני היינו בבית, עוזבים את השגרה היומית שלנו. ארבעת המלונות, הילטון, מלכת שבא, רויאל ביץ' ודן, היו תמיד שם בשבילי, תומכים בי ומאוהבים בי בכל לבם. הם היו הבעלים שלי, אבל יותר מזה, הם היו החברים הכי טובים שלי, הנשמה התאומה שלי. הם היו עסוקים בהכנת ארוחת ערב במטבח, ואני ישבתי על הספה, קוראת ספר. לפתע, הם יצאו מהמטבח, ואמרו לי בקול דואג, "מתוקה, משהו לא בסדר." הם התקרבו אלי, ואני ראיתי שהם נראים חיוורים ומדאיגים. "מה קרה?" שאלתי, מרגישה דאגה. "אנחנו לא יודעים," אמר הילטון, "אבל אנחנו מרגישים כאב חד וחולשה נוראית." אני מיד התעוררתי לפעולה, והוצאתי את הטלפון שלי כדי להתקשר לאמבולנס. אבל לפני שהספקתי להתקשר, הם אחזו בידי, והסתכלו עליי בעיניים עצובות. "אנו אוהבים אותך, נועה," אמרו ארבעת המלונות בקול אחד, "אנחנו לא רוצים לעזוב אותך." אני בכתה, מרגישה פחד ודאגה. "לא, לא, לא," אמרתי, "לא יקרה לכם כלום, אני לא אתן לזה לקרות." אבל זה היה מאוחר מדי. הדופק שלהם החל להאט, והם נעשו חיוורים יותר ויותר. הם הסתכלו עליי בעיניים פקוחות ועצובות, וידם החליקה משלה. "נועה..." אמרו ארבעת המלונות בקול חלש, "אנחנו... אנחנו אוהבים אותך..." ואז, הם הפסיקו לנשום. אני צרחתי ובכתה בקול רם, והרגשתי כאילו שאני איבדתי את נשמתי. הפרמדיקים הגיעו זמן קצר לאחר מכן, וניסו להחיות אותם, אבל זה היה מאוחר מדי. ארבעת המלונות שלי, הבעלים שלי, מתו. אני נכנסתי להלם, ולא יכולתי להפסיק לבכות. אני זוכרת שהפרמדיקים דיברו אלי, אבל אני לא שמעתי אותם. אני רק יכולתי לחשוב על ארבעת המלונות, ועל איך אני לא יכולה לחיות בלעדיהם. לאחר זמן מה, אני התעוררתי בבית החולים, ולא יכולתי לזכור איך הגעתי לשם. אבל אני ידעתי שאני צריכה לחזור לביתה, לחזור למקום שבו ארבעת המלונות ואני היינו מאושרים יחד. אבל כאשר חזרתי לביתה, מצאתי משהו מוזר. גופת ארבעת המלונות לא הייתה שם. אני חיפשתי בכל הבית, אבל הם לא היו שם. אני התחילה להרגיש תחושה של פחד ובלבול. מה קרה לגופתם? מי לקח אותם? אני ידעתי שאני צריכה למצוא את התשובות. אבל איך?