"יום המוות"

אני זוכרת את היום שבו הכל השתנה. היום שבו ארבעת המלונות, בעלי המתוק והרומנטי, מתו בזרועותיי. אני זוכרת את הבוקר ההוא, שהיה כמו כל בוקר אחר. ארבעת המלונות ואני התעוררנו בביתנו, השמש זרחה דרך החלונות, והציפורים שרו בחוץ. אנחנו התכוננו לארוחת הבוקר, והוא, כמו תמיד, היה כל כך מתוק וקשוב. אבל אז, פתאום, הוא אמר לי "משהו לא בסדר, מתוקה". קולו היה חלש ומדאיג. הוא אחז בידי, ואני יכולתי להרגיש שהוא רועד. "מה קרה?" שאלתי, אבל הוא לא ענה. הוא רק אמר לי "תישארי איתי, נועה". אני ניסיתי להזמין אמבולנס, אבל הוא אמר לי "לא, לא, זה לא יעזור". הוא החזיק את ידה בחוזקה, ואני יכולתי לראות את הכאב בעיניו. "אני אוהב אותך, נועה", הוא אמר לי, בקול ש越來越 חלש. "אנחנו אוהבים אותך, מתוקה". אני בכתה, אני צרחה, אבל הוא רק חייך אליי, בעיניים עצובות. הדופק שלו נהיה כל כך איטי, והוא היה כל כך חיוור. אני יכולתי לראות את החיים עוזבים את גופו, ואני לא יכולתי לעשות כלום. "אנחנו כאן איתך, נועה", הוא אמר לי, בקול שכמעט לא היה אפשרי לשמוע. "אנחנו איתך, תמיד". ואז, היד שלו החליקה משלה, והוא הפסיק לנשום. אני צרחה, אני בכתה, אני בכיתי בקול רם. הפרמדיקים הגיעו, וניסו להחיות אותו, אבל זה היה מאוחר מדי. אני זוכרת את ההלם שקיבלתי, את התחושה שאני לא יכולה לנשום, שאני לא יכולה לחשוב. אני זוכרת את עצמי מובלת לבית החולים, אבל אני לא זוכרת הרבה ממה שקרה אחרי זה. אני רק יודעת שאני איבדתי את ארבעת המלונות, את בעלי, את אהבת חיי. ואני רק רוצה שהוא יחזור אליי, שאנחנו נהיה יחד שוב. אבל אני יודעת שזה לא יקרה, לא בחיים. או כך אני חושבת.